תולדות האבולוציה של האשה הלסבית
יתכן שהכל החל, ממש מזמן, בגרירת אשה את רעותה, בשיער הארוך, הסבוך והמלא קשרים, אל איזו מערה חשוכה. זה היה עוד טרם גילוי האש, בערב צח ורענן, מול שני שלדי דינוזאוריות חבוקות.
זו המושכת, הייתה ציידת מוצלחת, בעלת חזה רחב ושעיר, ידיים גרומות, שריריות שעירות, אצבעות ארוכות מאוד, גובהה כשני מטרים ובעלת שפם מפותח ושיער צדעיים מדובלל. אישה זו החליטה, בהבזק תודעה ריגעי, שהנה הגיע הזמן לזוגיות, בעיקר לאור העובדה שצברה שעות צייד רבות ואף טמנה, באדמת פתח המערה, מספר לא מבוטל של גופות ממגוון חיות הצייד שלה. עם רכוש כזה יכלה להרשות לעצמה לבלות את החורף הקשה והארוך בחיק חם ורך במקום לבדה.
ואכן במהלך אותו חורף קדמון וארוך תורגלו תנוחות ותנועות אגן שונות ומשונות כדי לשמר את כושר התנועה בפרקים. הרעיון הקדמוני לא היה כל כך רע, הוא זה ששמר על השרדות המין הנשי בתקופת הקרח. הוא היה חיובי, למרות שכבר אז אובחנה העובדה שתינוקות לא באים מזה, דבר שהביא מיד אחריו את הרעיון הבא והוא שאילת גבר מאחת המערות הסמוכות לשעה קלה. היה זה פשוט וצח, הי צייד והיה מי שבישל אותו וזה כמעט כל מה שהיה נחוץ. כמאה שנים לאחר מכן קמו ממציאות רבות מקרב הנקבות, היו שארגו בדים ושטיחים למערה, היו שחיברו חומרים שונים למשהו חדש, היו שבנו כלי חרס וקרמיקה ושבנו עוד חפצים חיוניים לשימוש היום יומי.
אחר כך קראנו את הסיפור המקראי בו בחן, בעדינות ובצניעות מרובה הלכה בדבקות רות אחרי נעמי אל ארץ הקודש חזרה. למרות הקשיים דבקה רות בנעמי והוכיחה לכולם שאפשר. שתיהן, החכמות והנאות, פסעו בתבונה בעולם של גברים וזכו בכל הקופה. לאחר שבועז תרם את זרעו והלך לעולמו ממש מיד לאחר עשותו זאת, המשיכו שתיהן לחיות באושר ועושר שממשיך עד עצם היום ועד כלות כל הקיצים, איתנו ובנו הצאצאיות.
באופן רשמי ומוצהר החל הכל בשנת 580 לפני הספירה, ביום בו סאפפו היווניה נולדה. סאפפו מיסדה במשך 30 שנות חייה הקצרים את הלסביות בשמה ולשמה. אשה דקת גו, יפה ומרשימה, זו הקימה את ביתה באי קטן בסמוך ליוון העתיקה, "לסבוס" שמו בישראל ובתפוצות. באי זה שוררה כמנהג הגברים של יוון העתיקה, האתונאים של פעם. לא חלף זמן רב והשמועה על כך קיבצה סביבה, כמנהג המקום והתקופה, עלמות חן בתוליות שהעריצו כל תא בסאפפו המשוררת. סאפפו שוררה לעלמותיה שליוו אותה בחייה, שרתו אותה ולמדו מפיה את רזי הכתיבה, מבוקר עד ערב. בחייה הקצרים אהבה סאפפו את המעריצות שליווה בשירה ובכתיבה וכנראה בעוד אופנים המוסתרים מדפי ההסטוריה. פשוט לא יתכן אחרת כאשר מביטים בפיסלה המעוצב, הנשי והמושלם של סאפפו היווניה מלסבוס.
אני רואה אותה בדמיוני ניצבת על סלע מול הים ומול קהל מעריצותיה וקוראת משיריה, המתקדמים לתקופתה, כמו נוסעת בזמן אני בקהל, אלפי שנים אחורה, וכך היא קראה:
"רצתי אליך כילדה קטנה
רוחפת רוגשת אל אמה
זמרי נא לנו בשירי הזמר היפים
שבחי הנערה אנעים לך
אשר שדיה המתוקים היום
כעין הלילך ידידתי הנאמנה"
או ביום אחר ממרומי משכנה:
"סבורה אני ביכולתה
כי אין נערה הצופה בשמש רוצה אני יקירה
שתשווה לך אי פעם לחבקך"
ועוד.....בבוקר אחר:
"באת להב אהבה
היטבת עשות כי באת הו תבורכי ותבורכי ותבורכי
ערגתי אליך הנה שבת
ועתה נחת לפיד בלבבי מפורדות היינו"
ועוד אחד או שניי מרגשים ונפלאים:
"דברי עימי דברי מהו הדבר אשר לחנו מתוך מנבל
קסמי לי ביופיך זהב מזהב
כי נבוא לכלולות רך מקטיפה
אותן ידעת ולבן מביצה?"
"יש לי נערה קטנה ונאה
חמודה כפרח זהוב
עד לא אתן כל ארץ לידיה
אף לא את לסבוס הנאה שבעתיים
תמורתה"
ועל כל זה אוכל רק לאמר "מי תתנני להיות זבובה על קרי חדרה של סאפפו.............", המון דברים טובים...............
מאות רבות של שנים, בהן קרבות ומלחמות עקובות מדם, מסעות צלב, רעב, מגיפות וארועים אחרים מיותרים יותר או פחות, דחקו את הנושא לפינה חשוכה והרחק מכל מילה כתובה, שיר או זמר. ניתן רק לנחש שהיו, פה ושם, נשים ששמרו על הגחלת בסתר ובמחתרת שאותה תקופה חשוכה איפשרה. האש הדועכת לא כבתה.
תחילת המאה העשרים, האצולה האירופאית ובראשה האצולה הבריטית, חוגגת בתפארתה. אין צורך לקום לעבודה, הממון והפנאי מצויים וזמינים בכל פינה. לרוב זה קורה כך, אשה אחת גבוהה ודקה, לבושה בחליפה גברית, לפעמים גם מצוייר כתוספת על השפה העליונה שפם קטן, עם חברתה, לה שמלת מלמלה כיאה לאותה התקופה. שתיהן מבלות בבירות אירופה התוססות, כזוג לכל דבר. בבארים של פריז הן רוקדות צמודות, חבוקות ומתנשקות לצלילי נעימות הג'אז והבלוז. אחר כך בקאזינו ובנשפים כל הלילה. בסוף החופשה היו חוזרות לשגרה, לאחוזה, לבעלים ולילדים. אז זה היה אסור אך מקובל, בעיקר בקרב האצולה העשירה. פשוטות העם נחבאו ועשו אהבה בסתר ובשקט.
חלפו עברו עוד שנים, שברובן אהבה אשה את רעותה במחתרת ובחשיכה שוב. לרוב היו אלה קשרים קצרים, ארעיים, שלפעמים התבטאו רק במבט חולף, בחיוך מבוייש, בחיכוך אקראי, בנגיעה קלה או בליטוף מיקרי. הרבה נשים רק חשבו והרגישו ולא העזו לממש. השלטים, "אסור" "חטא ופשע" התנופפו מאיימים, צועקים מכל פינה. להסתיר....להסתיר......להסתיר.
אמצע המאה העשרים. עידן התקשורת פורץ. המרי והמרד צועקים מכל פינה. דיכוטומיית האשה הלסבית מתפתחת בשנים אלו, אחת גברית – הבוצ'ית – והשנייה הנשית – הפמית. משחק התפקידים יוצא לדרך ומייצר זוגיות דמויית הטרו'. הבוצ'ית עטויית סממנים גבריים, ולידה העדינה הנשית, עטויית השמלה, לק לציפורניים, איפור מוקפד מבושמת ורכה בהתנהגותה.
עשרות שנים נשמר הסדר הזה. משחק התפקידים המחקה כל כך טוב את כל שאר הזוגות שסביב, גבר – אשה, אשה – גבר. כך התנהל העולם שלנו.
סוף המאה העשרים ושלהי המאה העשרים ואחת. עידן התקשורת בעיצומו ובפריחתו. בלחיצת כפתור רואים את כולן וכולן רואים אותך, כולן "שלך" ואת "של" כולן, כביכול. קל יותר למצוא אחת את השנייה, אולי פחות הרפתקני ומרתק.
שרידי האיסורים והדיכוי, המוסכמות שנותרו, הסטיגמות שדבוקות חזק בנשמת האדם, המבטים השואלים, הרמת הגבה המאפיינת, השיבטיות המקדמת את המשפחתיות ההטרואית, הדתות כולן, חוסר הפתיחות, כל אלה לא יכלו לתשוקה העזה שנוצרת בין שתי נשים. כל אלה ועוד, מצמיחים לנגד עיניינו תצורות מגוונות של אוהבות הנשים. בוצ'יות ופמייות שלא נעלמו מהשטח לגמרי ולהן תת קטגוריות כמו למשל: ההרד-בוץ', או הסופט-בוץ', שני זנים היברידיים שהגיחו כתוצאה מערבוב גנטי מעניין של הבוץ' והפאם. זאת ועוד, פמית-הרד קיצונית בעלת ציפורניים ארוכות, שפיציות מה, הצבועות בעיקר באדום עז או בשלל צבעים ואיורים, אודם בולט על השפתיים, לבושת שמלות וגרביונים. גם פמיות פחות קיצוניות, שהרשו לעצמן לבוא לידי ביטוי, נראו בארץ ובעולם.
כך פרחה לה קשת האפשרויות וחדרה למציאות של חיינו. זוגיות ואף חתונה בין נשים, הפכו ממלים גסות ובלתי אפשריות לדרך חיים של רבות. ילדים רבים הגיחו לעולם לאחר התהוות מגוונת דרכים וחדשנות פרחה באוויר. משפחות של שתי נשים הפכו מאטרקציה לחלק בלתי נפרד מהווי גני הילדים ובתי הספר.
כבר אין צורך להתחבא בסמטה אפלה בפאתי העיר, אין צורך להסתיר, לשקר ולשתוק. האשה הלסבית היא עובדה חיה, נושמת ובועטת. אנו כאן וכאן נשאר.
(1262) Online
