שוק העבודה לנשים אינו שוק קל, ולנשים לסביות הוא מציב אתגרים נוספים שהסטרייטיות אינן נתקלות בהם. בישראל 2014, מקום שאינו מאיר פנים למנכ"ליות באופן כללי, ולקהילה ההומו-לסבית באופן ספציפי, האם זה באמת מפתיע שקשה למצוא מנכ"ליות לסביות מחוץ לארון?

כמה מנכ"ליות לסביות יש?

שוק העסקים בארץ הוא סוג של מועדון סגור לגברים, לא סתם גברים אלא גברים-גברים. חלק ניכר מהחברות קמו על בסיסי חברויות שנוצרו והתגבשו בצבא, לעתים קרובות ביחידות קרביות. המאצ'ואיזם שולט ביד רמה וגורם להדרת נשים כוללת. מדד קטליסט של הלמ"ס ומשרד העבודה ל-2014 חושף ירידה בשיעור הנשים המנכ"ליות לעומת שנים קודמות. לא רק שישנם עדיין פערי שכר בין נשים וגברים בגובה של 34%, מבין 100 החברות המובילות של מדד תל אביב 100 למשל, רק 2 נשים (מתוך 100) מכהנות כיו"ר דירקטוריון, לעומת 3 בשנה שעברה ו-5 בשנת 2011. גם אם נרד מעט למטה לתפקיד מנכ"ל - שיעור המנכ"ליות ירד בשנת 2014 ל-7.5%. ב-17 מתוך 100 החברות המובילות את מדד תל אביב 100 אין ולו אשה אחת בהנהלה הבכירה, ורק בשליש מהן יש יותר מאשה אחת.

חשבון פשוט מראה כי אם ב- 100 החברות המובילות יש ממוצע של 5 מנהלים בכירים לחברה (סה"כ 500 איש), הרי ש-7.5% נשים מביא אותנו ל-45 נשים, סטרייטיות או אחרות. כאשר לסביות מהוות 5%-10% מהאוכלוסייה הכוללת של נשים – אנחנו מסתכלים על 1-4 נשים לסביות בתפקידי ניהול בכירים בחברות אלו. כאשר אלו המספרים שאנו מדברים עליהם, השאלה כבר אינה למה אין מנכ"ליות לסביות מחוץ לארון, אלא למה "X" לא יצאה מהארון?

למה (והאם) כל כך מפחיד לצאת מהארון בשוק העסקים הישראלי?

שוק העסקים הישראלי הוא פטריארכלי ומאד מאצ'ואיסטי. עבור גברים הומואים, יציאה מהארון מהווה מכשול כיוון שבעצם עם היציאה מהארון הם נתפסים כ"נשיים" יותר ולכן ככאלו שאינם מתאימים לתפקידי ניהול בכירים בשוק העסקים הישראלי. דווקא לסביות סובלות פחות מתופעה זו כיוון שעם נושא הדרת הנשים הן כבר התמודדו בלית ברירה. יציאה מהארון לפעמים עשויה אף לעזור להן בעסקים, לפחות בקרב עמיתיהם, שפחות חשים מאוימים על מקומם הגברי כי הרי לסביות, בעינם הגברית, אינן נשים-נשים.

אבל לא רק העמיתים מקשים על היציאה מהארון. ישראל 2014 אינה מקום מאיר פנים במיוחד לקהילה ההומו-לסבית. הדת תופסת מקום לא קטן בלבבות האנשים, ובקרב דתיים לא רק הדרת נשים שולטת אלא גם שנאה בסיסית לקהילה כמכלול (למשל דברי הרב הראשי לר"ג שקרא לא להשכיר דירה לזוג לסביות). הפחד לצאת מהארון בשוק העסקים מונע לא רק מהפחד שבאיבוד תמיכת העמיתים, אלא גם ובעיקר מאיבוד לקוחות וכסף.

האם דין ההומואים הוא כדין הלסביות?

במאמר שהתפרסם "רוב אנשי העסקים הגאים עדיין בארון. זה לא יימשך כך" מדבר יניב ויצמן על הקהילה הגאה, וכרגיל מתייחס לקהילת ההומואים בלבד. הוא מדבר על הכסף הורוד ואיך זה שהמנכ"לים מקרב "הקהילה" אינם תורמים למטרות הקהילה. ואמנם אוכלוסיית ההומואים היא בין פלחי האוכלוסיה העשירה יותר – אחרי הכל אם מדובר בזוג אנו מדברים על שני בני זוג המשתכרים משכורות של גברים, אבל המצב בקרב הלסביות שונה – שם מדובר בנשים חד הוריות ובזוגות שכל אחת מהן משתכרת בשליש פחות מגבר – או במילים אחרות לא רק פחות מזוג הומואים, אלא גם פחות מזוג סטרייטים. כאשר בארה"ב מדברים על הכסף הורוד – מדברים על הכסף שזוג גברים משתכר, לא זוג נשים. אפילו הביטוי "כסף ורוד" מגיע במקורו מקישור הצבע  "ורוד" לצבע המשולש שנאלצו הומואים לשאת תחת השלטון הנאצי. לסביות זוהו בעזרת משולש שחור, לא ורוד.

לעומת זאת, אם נשווה בין הראייה של יניב וייצמן לזו של גלית בן שמחון למשל, נראה מקבילות – שניהם פונים לפלחי שוק ייחודיים וקטנים שאחרים נוטים להתעלם מהם.

קידום פנים או חוץ קהילתי?

אחד הניסיונות לקדם נראות לסבית בשוק העסקי הייתה בהקמת "מועדון החברות" או "פורום נשות העסקים" בשנת 2010. מועדון זה בא לתת מענה לכמה צרכים – נטוורקינג ומועדון חברתי לנשות עסקים לסביות. גם בהקמתו, מנכ"ליות מהדרגים הגבוהים יותר נמנעו מהשתתפות – אולי כי הן, שכבר הצליחו, חשו שלמועדון שכזה אין ערך מוסף ולו כיוון שאין מספיק מנכ"ליות בדרגים בכירים כדי להוות תמיכה ממשית כלשהי, וגם לא בדמות גיוס כסף ורוד שאינו פנוי במיוחד בקרב הלסביות.

היתרון הממשי של מועדון שכזה הוא קידום השוק העסקי, על כל שכבותיו, במתן קדימות לעבודת לסביות בתוך הקהילה, ועדיין לא מחוצה לה.