על נשים נשואות שבחרו לחיות כלסביות/רות פרסר

הקדמה של עורכת שידייט

תופעת נשים נשואות שהחליטו באמצע החיים לחיות כלסביות היא תופעת שוליים שהחלה לקבל בולטות בשנים האחרונות. רוב המחקרים שנערכו בנושא זה נקטו בזווית פסיכולוגית אודות ההשפעה של ההחלטה של הנשים על משפחתן והאפשרויות הטיפוליות להתמודד עם המצב. בעבודת התזה שלה, רות פרסר, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, חוקרת סיפורי חיים של נשים שהחליטו לחיות כלסביות ונוקטת בפרספקטיבה קצת אחרת- פרספקטיבה של ביקורת תרבות.

לבקשתנו, רות פרסר ניאותה להעלות באתר שידייט קטע קצר אודות התזה שלה. קטע זה עתיד לראות אור בספר נשים לגופן בעריכת טל תמיר.

על נשים נשואות שבחרו לחיות כלסביות/רות פרסר

את התזה שלי כתבתי על סיפורי חיים של נשים נשואות שבחרו לחיות כ לסביות . ושלוש שאלות חזרו על עצמן, בכל פעם שנשאלתי על מה אני כותבת:

האחת: "יש כאלה"? או בגרסא יותר מודאגת "יש הרבה כאלה?"

השנייה: "הן תמיד היו כאלה"?

והשלישית: "למה את כותבת דווקא על זה?" או במילים אחרות, מה הקשר שלי למחקר או לנושא.

בכל פעם שנדרשתי להסביר את הקשר שלי לנושא כלומר שהייתי אשה נשואה שבחרה לחיות כלסבית, הייתי צריכה לחזור ולהשיב גם על שאלה מספר שתיים, האם תמיד הייתי "כזאת"? לא תמיד השאלה נשאלת במפורש, אבל תמיד היא משתמעת.

אני כבר מאומנת לראות את ההשתנות שלי בעיניהם של חלק מהקוראים בסיפור חיי. בין אם  למעמד של אקזוטיקה או למעמד של סוטה, דרוש למאזין או למאזינה, הסבר ל--איך הגעתי עד הלום והאם זה מידבק. היות ותשובתי לשאלה מספר שתיים "האם תמיד הייתי כזאת?" היא "לא", אלמנט ההדבקה, האפשרות שלא נולדתי "כזאת", מגבירה את הפוטנציאל המאיים של סיפור חיי ודוחקת במאזין/ה לנסח לעצמו/ה את הסיבה. איך זה קורה, המעבר הזה, ההשתנות? האם יש השתנות? מה בעצם השתנה? 

הציפייה היא לתנועה ולמעבר, מסטרייטית ללסבית, ציפייה לסיפור עם "סוף טוב" או לחילופין "החטא ועונשו" ובכל מקרה, ציפייה למעבר ברור מנקודה לנקודה.

אז יש ציפייה למעבר מתשוקה "סטרייטית" לתשוקה "לסבית". אז מה זה אומר שאני אוהבת בוצ'יות? האם באמת "עברתי"? והאם זה פמיניסטי מצידי לאהוב בוצ'יות? ואם כבר ציפיות, מה עם הציפייה שסקס עם אשה יהיה בהכרח טוב יותר, "נכון" יותר? האם חרמנות לסבית מספקת יותר פשוט כי יש אנטומיה אחרת? או כי זה "חתרני"? וכמו שציינה אחת מהמרואיינות במחקר שלי: מה, ללסביות אין בעיה "לרדת"? יש פה בכלל מרשם שעובד?

והאם עברתי לא רק לעשות סקס עם לסביות אלא להיות לסבית בעצמי? מה נהייתי שלא הייתי קודם? האם יש אנרגיה לסבית, כפי שהגדירה מרואיינת אחרת שלי, שנקלעתי לתחומה ומעתה היא מכילה עלי את הזהות הזו? או כמו שג'ודית בטלר[1] כתבה "קודם לא ידעתם האם זה "מה שהנני", עכשיו אינכם יודעים מה זה אומר " (בטלר, 2003: 331).

כן, אני מבינה מעבר, אני עברתי מלהיות אני ל-להיות אני שיוצאת מארונות. זה מעבר שאני יכולה לסמן באופן ברור. זה שינוי ברור שחל במי שאני היום לעומת מי שהייתי פעם. אני צריכה "לצאת". אבל המעבר לא נגמר. אין איזו מציאות אחרת אחרי ש"יצאתי" פרט ליציאות חוזרות ונשנות לאין ספור. וכמו שג'ודית כתבה, אין יציאה שבאמת משחררת.

אז עברתי לפחד. בהתחלה המון, היום פחות. פחד שיהיו ילדים שלא יבואו לבית של הילדים שלי כי ההורים שלהם הומופובים. ופחד גם ממבטים מוסטים כשאני "יוצאת". אבל ככה לפחות אני יכולה לסמן בחזרה, מי מסוכן לי, מי מסוכן לילדים שלי, איפה אני צריכה לפצוח ב"סדנא אינסטנט" להעלאת מודעות או סתם להנכיח "נורמאליות". אז היציאה לא משחררת לי כלום. בעצם, היציאה משחררת לי ידיעה, מסמנת לי את גבולות הסכנה. ואם יש לי מזל, היא מסמנת לי לסבית אחרת או קהילה.

אז האם תמיד היינו כאלה? אנחנו הלסביות שהיו נשואות? מה היה קודם ואיך זה מסביר את מה שבא אחר כך? האם הוא משמעותי ולאיזה צורך? גם אם היינו תמיד כאלו וגם אם לא, היו תנאים חברתיים בהם יכולנו לבחור לבצע את הדבר שהיה או לא היה ב"מקור". זהות היא מבנה שאינו יכול לנבא מימוש אותנטי. אין אותנטי. חלקנו בחר להישאר נשואות. חלקנו בחר אפילו לא לנסות. לחלקנו הייתה יכולת בחירה, לאחרות לא.

השאלה הרלוונטית שעלתה מסיפורי החיים איננה האם עברנו ולאן, אלא הסכנות הטמונות בסיפורי מעבר לא נורמטיביים: הפחד מ"הצהבה" של הסיפור שלנו, ההכרה במחירים, היכולת לבחור לשלם אותם, האמביוולנטיות כלפי הזהות, וההיתכנות להתכתב עם זהות זו ובמקביל עם ה"נורמאלי".

פרסר, רות. 2011. "יחסים עם נשים, לסביות". נשים לגופן. עורכת: תמיר, טל. בן שמן: מודן.

________

[1] ג'ודית בטלר היא הוגה פמיניסטית קווירית.