בלוגים - ילדה התקלקלה

זה התחיל כשהייתי קטנה מין בן לויה צמוד ,הבכי
בתור התחלה רק למהלך מוזיקלי ספציפי כצו אגנס והטיטאן ששומעת עשר פעמים את הראשונה של מאהלר על מנת להתחסן להשפעתה בכדי שתצליח להעביר את ההלוויה של אביה.
אבל זה לא היה בדיוק ככה אפילו לא העלמה והמוות שהיה בשלושים
איני לא יודעת למה זה התחיל זה מריח כמו טראומה אבל טראומה לא יכולה לשרוד חמישים שנה מודחקת נראה לי ורק להציץ מדי פעם בבכי רק להיעלם רגעים אחכ ולחזור לישון.
אני זוכרת שהראשון היה ראוול הבולרו המעבר בין מינור למאזור בחלק האחרון
הייתי שומעת אותו בגיל שלוש כבר ונראה שאיכשהו אני רגישה למעבר הזה ותמיד הייתה לי התראה קטנה מחנק שהוא הולך להגיע אז יכולתי להסוות אותו בהסטת מבט או בהשפלתו.
לא עלה בדעתי ששינוי מודוס ממאזורי למינורי לא באמת יכול לגרום לתגובה ריגשית
זה היה המעבר המוזיקלי הראשון והיו רבים אחריו
אחר כך הגיע הפרקינסון והכל הסתדר
היה פתק מרופא לכל מוזרותי היקום מחל לילדתו המוזרה ונתן לה צידוק לכל מכאוביה.
תודה יקום נהדר אמתך מודה לך מאוד.
אבל עדיין היה ספק וחוסר וודאות וחוסר הגיון הרי זה התחיל לפני
אז יקום יקר אמתך הקטנה לא מאמינה בפיות לא ממש
ורק אני בשכל מעוות יכולה אפילו לרגע לחשוב על מחלה שיצאה לאור בגיל ארבעים ושתיים שמסבירה תופעה שהתחילה בגיל שלוש
ועוד מעט אני חוגגת שנה בלחזור לעצמי שנה של אסטרופם מושיעי
אבל גם זה מגביר את הבכי
והיום כל ריגוש הופך לבכי תמרורים.
לא ריגוש גדול אלא גם ריגושים קטנים כמו לזהות דבר מה שלא שמתי לב אליו או ללמוד דבר חדש
או אפילו מכאב בשנה האחרונה בכיתי פעמיים מכאב דבר שלא היה מעולם
אבל זו גם טיפת נורמליות